מתוקפנות לאסרטיביות – למה כדאי לוותר על התוקפנות ולעבור לאסרטיביות

השבוע ממש התעצבנתי.

מצאתי את עצמי חורגת מהרגלי הטובים בדרך כלל וצועקת בעסיסיות על אנשים שאני אוהבת. ילדי, בעלי, שכנתי החביבה…כל מי שקצת עצבן אותי חטף בחזרה. כמו המדינה שלנו כך גם אני – לא עברתי בשתיקה על פגיעה בי (בכבודי, בזמני ובכל ערך חשוב אחר).

אולי זאת המלחמה שהורידה את סף התסכול שלי ועוררה בי אגרסיות ואולי בדקתי עוד אפשרויות חוץ מלהגיב באיפוק. בכל מקרה, החזרתי לכולם.

אנושי? כן. בריא? תלוי איך עושים את זה. אפקטיבי? לא בהכרח.

אמנם לרגעים היה נדמה לי שזה עובד. ראיתי איך הם נסוגים, מופתעים מהתגובה החריפה שלי. "עכשיו יבינו שלא כדאי להתעסק איתי" סיננתי ביני לבין עצמי. אולם עד מהרה הבנתי שבדבר אחד אכן צדקתי – הם באמת לא רצו להתעסק איתי. ולא רק נקודתית אלא בכלל…
למדתי את השיעור שלי שוב : תגובת נגד תוקפנית כלפי מי שנפגעת ממנו יכולה להיתפס כאפקטיבית בטווח הקצר, והיא בטח יותר קלה וזמינה לנו מאשר תגובות מורכבות יותר (שעליהן אפרט בהמשך) אולם בטווח הארוך היא פוגעת ביחסים איתו, לא באמת מאפשרת לצד השני להקשיב לנו ובטח לא להבין אותנו ובסופו של דבר פוגעת באפשרות ליצור שינוי אמיתי.

וכך מצאתי את עצמי עוברת ממחשבות על המלחמה שבחוץ למחשבות על המלחמה שבפנים. זו שמתנהלת יום יום ושעה שעה בינינו לבין הזולת ובינינו לבין עצמנו.
הרי לא עובר יום מבלי שאהיה עדה להתנהגות תוקפנית של איש לרעהו: צעקות, איומים, גידופים. ואם נתבונן יותר פנימה נגלה מלחמה פנימית יומיומית בינינו לבין עצמנו המופיעה בצורת ביקורת, גינוי והאשמה עצמיים. ויש לזה מחיר: הרגשת קורבנות, כעס ועצבנות של התוקף, רגשות של פחד וניכור, מערכות יחסים שאינן משגשגות, ובמקרים קיצוניים אנו משלמים לא רק בפגיעה באיכות החיים אלא בחיים עצמם.

אגב, אנשים שרוצים להימנע מתוקפנות גלויה לעיתים בוחרים שלא להגיב ועושים זאת באמצעות התעלמות, שתיקה וניתוק הקשר. מאלימות לאילמות. הבעיה היא שהאגרסיביות נותרת, רק יורדת למחתרת.

אז מה האלטרנטיבה לתגובה כשאנו נפגעים ממישהו? אם התקפה פעילה או פאסיביות אגרסיבית אינן הפתרון האפקטיבי, אז מה כן?

אני אוהבת להשתמש בעקרונות של התקשורת הלא אלימה או במילים אחרות – תקשורת אסרטיבית או תקשורת מקרבת. את המודל של תקשורת לא אלימה פיתח דר' מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי אמריקאי שגדל בשכונה אלימה בארה"ב וחיפש דרך לעצור את מעגל האלימות. רוזנברג מציע אלטרנטיבה אפקטיבית לתגובת נגד תוקפנית והיא תקשורת המורכבת מ-4 חלקים: 1. לדבר על העובדות להבדיל מפרשנויות 2. לבטא רגשות טהורים שלנו 3. לבטא איזה צורך שלנו נפגע כתוצאה ממה שקרה 4. לבקש בקשה ספציפית ולא דרישה.

לדוגמה במקום להגיב בתוקפנות על תוקפנות נגיב בתקשורת אסרטיבית לפי 4 המרכיבים: "כשאתה אומר "………", אני מרגישה פגועה כי חשובה לי תקשורת מכבדת , אפשר בבקשה לדבר בצורה מכבדת?" כך דיברנו על העובדות: מה שנאמר לנו בדיוק, על מה שאנו מרגישים , על מה שאנו צריכים ולבסוף ביקשנו בקשה. לפעמים אפשר להסתפק רק בביטוי של מרכיב אחד או שניים מתוך הארבעה.

תקשורת אלימה ושכיחה יותר היתה נשמעת כך: " איך אתה מעז לקרוא לי…., אתה בעצמך…ואתה חסר התחשבות וכו'….". כשאנו מגיבים באלימות אנו שופטים, מבקרים ומגנים את האחר. כשאנו מגיבים באסרטיביות אנו מדברים על עצמנו – על מה שאנו מרגישים, צריכים ומבקשים. ביטוי אסרטיבי וכנה של הרגשות והצרכים שלנו מאפשר לצד השני להקשיב לנו ללא הצורך להתגונן ולפעמים אף להיענות לצרכינו. בכל מקרה היחסים הטובים נשמרים.

קל? לא. אפשרי? כן. איך עושים את זה? מתאמנים(-:

ענייני אוכל וגוף גם הם זירה של אלימות ומלחמה פנימית עבור אנשים רבים. השבוע הנחיתי מפגש בנושא אכילה אינטואיטיבית במסגרת קורס אימון לבריאות של Medicoach. על מנת לסייע לאנשים לפתח דפוסי אכילה מאוזנים אני מלמדת אי אלימות אישית – איך להפסיק את האלימות שלנו כלפי עצמנו וגופנו (שיפוטיות, גינוי עצמי, מלחמה פנימית) ולפתח אמפתיה לעצמנו (שהיא ההיפך מאלימות כי יש בה אלמנטים של ביטוי עצמי וכבוד).

תקשורת לא אלימה שימושית בתחומים רבים ביניהם גם בסכסוכים פוליטיים ומדינים. מרשל רוזנברג בעצמו הפיץ את תורתו באזורי סכסוך בעולם כולל ישראל. אולם התקווה שלי היא שכל אחד מאיתנו יתנסה בתקשורת לא אלימה בזירה הפרטית שלו כחלופה לשיח השכיח. והראשונה להתחייב לכך היא אני.

שלכם,
מירב בית-און
מנהלת Medicoach
בית ספר לאימון בריאות

תקשורת לא אלימה נלמדת בקורס אימון לבריאות של Medicoach ככלי לשיח אסרטיבי ורתימת הזולת וכן ככלי להקשבה אמפטית לעצמנו לאחרים. לפרטים אודות קורסי האימון לבריאות הקרובים לחצו כאן: קורסים