330 דקות טובות בסתם יום חול

הי חברתי הטובה

זה זמן שאני רוצה לשתף אותך במחשבות שעולות לי כשאני קוראת אותך. שלחתי לך לפני כשבועיים כתבה על חיוביות. הכתבה מדברת על חיוביות והקשר שלה עם שגשוג. מסתבר שחיוביות זה משהו בריא. ונראה שהיא תמיד דבר מאתגר בחיים האלו שלנו , שבכל רגע מופלא יכול לבוא גל ולהרוס לנו הכל. אז מה שנותר לנו זה לברך על כל מה שיש לנו , כי זו כמעט הדרך היחידה שיהיה לנו יותר. הדרך האחרת היא לקטר ואז יוצא מן דבר כזה מעצבן ומצדיק עוד יותר קיטור – שגם מה שיש נלקח ונשמט לנו.

אם לא הייתי מכירה אותך שנים רבות, אז רק לפי השיתופים שלך הייתי חושבת, שיש לך מזל רק כי קיבלת פנים יפות , בעל נאה, שאפילו עוזר בבית, שני ילדים חמודים ולא בעיתיים וכלב מדליק. השאר לא חשוב או מעצבן או מבאס.

ואני הבוקר עם הקפה הראשון של הבוקר מנסה לעשות את המעבר בין השינה לעירות נעימה ומוצאת את המילים שכתבת על הנסיעה באוטובוס. ובא לי לחבק אותך ולהגיד לך: זה באמת מה שאת רואה? איזה עצוב.

ואז אני נזכרת במה שלי קרה עם האוטובוס לא מזמן.

נסעתי לחיפה לפני כמה שבועות לפגישות עבודה בבתי חולים בחיפה. הבטן כאבה. היתה לי בחילה וכל הרגשות הנוראיים כלפי מישהו, שבגללו אני כנראה צריכה לעשות את זה התנפחו למימדים מפלצתיים. תכננתי את יומי לשוטטות בין שלושה בתי חולים. לקחתי בתיק מינימום דברים שלא יהיה לי כבד, כסף קטן, מחשש שיורידו אותי מהאוטובוס, כי לנהג לא יהיה עודף להחזיר וכמה נשימות טובות כדי להישאר שפויה ולהיות מסוגלת לבצע את המוטל עלי. זה בשביל פרנסה שיננתי לעצמי.

החניתי את הרכב קרוב לתחנה ובירכתי שיש לי אוטו להחנות אותו. השמים היו כחולים ושמחתי שהם מחייכים והשוטטות פשוטה ולא מסורבלת. בימי גשם עם מטרייה צריך לפתוח אותה ולסגור אותה ועוד תוך כדי עלייה במדרגות. ועוד מישהו יעלה אחרי במדרגות השמנות של האוטובוס ויראה איך אני מעכזת בכבדות למרות הכושר שלי.

אז זהו שלא. השמים חפים מעננים בהירים ומחייכים ואני לבושה בקלילות ומדמיינת את עצמי בבית הקפה במרכז הכרמל עם בירה וחברה או להיפך…אחרי כל הסיבוב המבאס.

מרימה עיני לשלט לראות איזה אוטובוס אני צריכה ומתיישבת על הספסל. היה ספסל לשבת. יופי. אנשים נאספים לידי בתחנה. שקטים, חלקם מאירי פנים ואני מלאת התפעלות. הם נוסעים באוטובוס ולא נראים אבלים וחפויי ראש. ואני כל מה שאני נזכרת זה היום לפני ארבעים שנה, שאבי נהרג בתאונת דרכים . אני בת 18 שבוע לפני גיוס ונלקח לי האבא והרכב המשפחתי מהעבודה שלו. לאמי אין רישיון. גם לי לא ואני הבת הבכורה. ואנחנו רוצות לבקר את המשפחה הקטנה שלנו במושב הרחק מהעיר. וגם שם האבא מת שנה וחצי קודם. ובכל זה אני נזכרת ומבינה שלא פלא שהנסיעה באוטובוס בשבילי זה כמעט כמו נסיעה לבית קברות. כמעט מוות.

והמחשבות משתוללות בראשי וכמעט שהאוטובוס שלי חלף בלעדי. הוא הגיע ואני עולה די נרגשת מכל מה שקורה בתוכי ושואלת את הנהג: כמה זה עולה? והוא עונה לי עם חיוך: הרבה זמן לא נסעת באוטובוס. אהה? ואני משיבה: האמת שכן. רואים עלי? והוא צוחק. ואני צוחקת מבפנים. רואים אותי…

והוא ממשיך לשוחח אתי. איש זר. נהג . רק מוביל אותי לאן שאני צריכה בלי בעיות חנייה. זו הסיבה שנסעתי באוטובוס. אני לא גרה בחיפה, אבל יש לי חברה טובה שגרה בכרמל וידעה להשיא לי עצות טובות. איזה כף. גם חברה לישון אצלה בחיפה במקום לבזבז זמן וכסף על שתי נסיעות לחיפה. וגם חכמה. ואני מחפשת מקום לשבת קרוב לנהג ליתר ביטחון, שלא ארד מוקדם מדי או מאוחר מדי. והוא ממשיך לדבר אתי. לכמה זמן את נוסעת לבית החולים? ותופס אותי עקצוץ בבטן ומחשבה מעצבנת בראש. מה הוא חושב לעצמו. איך הוא ניכנס לי לחיים. בבקשה, אל תקלקל לי את ה"טיול". גם ככה אני בקושי מחזיקה מעמד. ואז הוא מסביר לי בקול נעים, שאם אני חוזרת תוך שעה וחצי אני יכולה להשתמש באותו כרטיס. איזה אושר. שישה וחצי שקלים ואני מקבלת שתי נסיעות. איזה איש טוב. בעל מקצוע טוב. ממלא את תפקידו כיאות. לא רק השמיים מחייכים. ואני יושבת באוטובוס מצמידה את פני לחלון, שחס וחלילה מישהו שאני מכירה מפעם לא יראה אותי. אני חיפאית מלפני אלף שנה ומישהו עלול לזהות אותי , שזה לא כל כך רע בעצם…וישאל אותי מה את עושה בגילך באוטובוס? וככה עם הפנים החוצה נפרש לפני הים והמבט של חיפה יפהפייה.

וכמה דקות חולפות מהר ואני שומעת קול עדין אך החלטי מכריז: בי"ח בני ציון. ואני לוקחת את מטלטלי ויורדת בזהירות. לא לקלקל את ההתחלה הנעימה בנפילה טיפשית, שמתאימה לי, במיוחד כשאני לחוצה.

ואני מגיעה לבית החולים, לוקחת שוב נשימות עמוקות. איזה מזל שאת האוויר מחלקים בחינם ואני גם יכולה לקחת ממנו כמה שאני צריכה. זה לא ברור מאליו. יש כאלו , שלא יכולים. וכל מה שאני אומרת לעצמי, שאיזה כף שאני בבית החולים רק מטעמי פרנסה ולא אשפוז שלי או ביקור של מישהו מיקיריי.
וחולפת לה השעה במהירות, ככה בלי רגש בלי טעם, מצוות אנשים מלומדה. ואני מחכה לאוטובוס עם הכרטיס שצריך רק לנקב , לא לשלם מחדש. ואני שוב יושבת בתחנה ושוב עולה בזהירות, נותנת בחשש מה את הכרטיס , אולי לנהג הזה חוקים אחרים. אבל לא. זה אמיתי. שתי נסיעות בשישה וחצי שקלים. ושוב אני יושבת ליד הנהג ואני עדיין לא יודעת מה צפוי לי בנסיעה הזו. ועולה בחור, נראה קצת מוגבל במראהו. והנהג מברך אותו: שלום מה שלומך. אתה בסדר? מזמן לא ראיתי אותך.
ואוזני לא מאמינות למה שהן שומעות. והלב שלי מתרחב. והנהג שנשמע באמת בחור רגיש כנראה מרגיש את זה עלי ומתבונן בי במראה שלו ואומר לי: את לא מאמינה מה קרה לי היום: בחורה ברכב פרטי נתנה לי זכות קדימה. לא קורים דברים כאלו. והיום זה קרה לי פעמיים !!!!
ואני יושבת נפעמת ממה הבחור שנוסע יומיום באותו אוטובוס באותו מסלול מתפעל. מה עושה לו טוב, שהוא אפילו משתף בחורה זרה, שלא משתמשת כמעט בשירותיו. מאמינה, שגם את זה הנהג ראה עלי.

ראה, שהוא לא מבזבז את ההתרגשות שלו על סתם מישהי שלא רואה את החיים, מישהי שיודעת לראות פיל בתוך כובע…

ועכשיו שאני כותבת לך ממש זלגה לי דמעה, כי אני מתרגשת כמה פעמים. פעם אחת על הנהג הזה שעשה לי את היום . ופעם שנייה על שהצלחתי להתפלא ולהתרגש מדברים כאלו וגם אמרתי לו, שהעולם היה יפה יותר עם אנשים כמוהו ופעם שלישית…. שיש לי עוד חברה נפלאה שאני יכולה לשתף אותה ולקוות, שאולי אולי פעם פעם גם לה תהיה נסיעה באוטובוס חוויה נעימה כל כך…

אוהבת אותך מאד

רוניק

רונית אביטל היא עו"ס, מאמנת בכירה ומנחת קורסי אימון לבריאות ב Medicoach ומאמנת לאהבה וזוגיות. היא גרה בגבעת אלה שבצפון, מקום קסום בפני עצמו ובפברואר פותחת סדנאות "איך לחפש אהבה ולמצוא!" ו"להפרד אל התקווה". לפרטים ניתן להתקשר אליה לטל 052-5700036